כשהתחלתי למדוט היית מלא חרדות. מלא פחדים. סוג של דכאון וכעס. הוצאתי את הכעס הזה על אשתי הראשונה וכשבועיים אחרי שהתחלתי עם המדיטציה היא באה ושאלה "מה קורה ?" ואני שתקתי לרגע מכיוון שלא ידעתי למה בדיוק היא מתכוונת.
שאלתי אותה למה היא מתכוונת והיא ענתה: "הכעס הזה, לאן הוא הלך?" ואני אפילו לא שמתי לב שהוא נעלם.
הדברים השליליים האלה כמו כעס, דכאון וצער הם דברים יפים בסיפור אבל הם כמו רעל ליוצר הסרטים. רעל לצייר, רעל ליצירתיות. הם כמו מלחציים. כשאתם מדוכאים מאוד בקושי יכולים לצאת מהמיטה, שלא לדבר על יכולת לפתח רעיונות כך שזה כמו "כסף בבנק" לאפשר לתודעה היפה הזאת לגדול ולהוות זרימה של יצירתיות ויכולת לקלוט רעיונות ברמה יותר עמוקה.
האינטואיציה גדלה. התחום הזה הוא תחום של ידיעה טהורה. כשאתם צוללים לשם, אתם כאילו יודעים איך ללכת. אתם יודעים איך לפתור את הבעיות. זה כמו אוקיינוס של פתרונות. ואתם פשוט יכולים להרגיש את הדבר הזה גדל. אבל הדבר החשוב ביותר עבורי הוא שההנאה מהעשייה וההנאה מהחיים גדלה בענק. אני אוהב עכשיו לעשות סרטים הרבה יותר מאשר אי פעם בעבר.