ימות הקורונה ומדיטציה

לי שר, חזרה לתל אביב אחרי 14 שנים בניו יורק. היא אמא לשני בנים, כוראוגרפית, שחקנית, במאית, מחזאית ומורת גאגא בכירה.

לפני הקורונה היו לי חלומות גדולים. לפני הקורונה חלמתי ולא הספקתי ליישם. לפני הקורונה בזבזתי שעות וימים על אהבה עצמית מהוססת, בהיתי בחלל ולא חששתי לבהות ללא ספק. בזבזתי את הדעת על דעות קדומות ורעיונות כושלים שהתבססו על ניסיון קשה בילדות ובהווה.

לפני הקורונה פיתחתי יכולת עצמית להתקיים כהד מאתמול שלשום. לפני הקורונה הייתה לי מחשבה בהירה חופשית וחשבתי מחשבות יפות, דימיינתי את עצמי פורחת סוף סוף אחרי שנה של נבילה.

לפני הקורונה קיוויתי. לפני הקורונה יגעתי וידעתי שיש זמן לתקן. שכל הקשה יתרכך בי ושאוכל לנצח מתי שהוא את כישלונותיי הרבים מספור. לפני הקורונה תכננתי להתאהב מחדש, במישהו חדש אחר שלא הכרתי. לפני הקורונה תכננתי להתגרש. לצאת מהיחסים שמבעירים בי אש חולה. תכננתי למצוא פרנסה ולצאת. הייתי בת ערובה של המצב הכלכלי שלי לפני הקורונה והצלחתי לראות את האופק האחר בו אני מתהלכת לאיטי, משלמת מהכסף שהרווחתי ובוחרת ספות ומקרר.

לפני הקורונה צמחו בי ניצנים של תעוזה של תשוקה, של חוסר פחד. לפני הקורונה גם רציתי להתאחד עם האוטוטו גרוש שלי, גם רציתי לאהוב אותו בהתמסרות מלאה. לפני הקורונה הוא פגע בי מידי, לפני הקורונה איבדתי אמונה. לפני הקורונה שאגתי על ילדי, גם כשנפלה כפית על רצפת פרקט תומכת. יללתי גם לכוכבים ודמיינתי יערות ירוקים ומדבריות עד בלי סוף.

לפני הקורונה הייתי לביאה נדירה פראית. לפני הקורונה ידעתי את מי לשנוא, לפני הקורונה ידעתי במי לחשוד. לפני הקורונה היו לי חלומות גדולים שהתפתחו בשדה קוצים. לפני הקורונה הייתי יפה מאד.

לפני הקורונה היו לי מצבי רוח כמו גלים בים סוער וידעתי בוודאות הרבה דברים ובחרתי להתעוור.

לפני הקורונה התקרבנתי בתענוג רצוף, קצצתי את ערכי העצמי לדק דק. לפני הקורונה השמש זרחה לאט ושקעה במהירות של שיא.

לפני הקורונה היה רעש מחריש אוזניים. לפני הקורונה דיברנו מהר כל כך. לפני הקורונה זלזלנו בערכים, בחברים, במשפחה. לפני הקורונה לא הייתי בת. הייתי יתומה.

לפני הקורונה חלמתי חלומות טרופים שיצקו מציאות מוטרפת. לפני הקורונה ידעתי להסתכן, להתמכר להתרגש. לפני הקורונה בכיתי. דמעות תנין.

לפני הקורונה רקדתי וחשפתי סודות מול עיניים חכמות שחיכו לי.

לפני הקורונה הסודות היו כמוסים. לפני הקורונה התאכזבתי בכל הרמות כולן כי האכזבה הייתה קודחת.

ועכשיו. ימות הקורונה ונדמה שאני מאבדת משפיותי ואוגרת צער. צער על כל מה שהחמצתי ואמשיך להחמיץ כנראה, כי אין מנוס ממני ואני בבידוד קורונה אכזר. רציתי לחלום חלומות גדולים ותכננתי בכל מעודי להגשים ולשגשג ועכשיו כשהכל תקוע אני שואלת את שאלת השאלות העקבית שלי, מה יהיה איתי. אני אובססיבית וטרודה ובלתי נמנע שאשקע ואשתגע. כי קורונה, אז הכל אבוד. כי קורונה והכל נעצר. כי קורונה ובדידותי הפנימית משלבת זרועות עם בדידות רחבה יותר, גלובלית. היקום בודד ביותר והוא בתוכי ואני בתוכו ואין מענה ואין ידע, לא בקרב מדענים או מנהיגים, גם לא בקרב נביאים של צדק או של שקר. העולם הולך לאיבוד ואין יוצא ואין נכנס, לשום מדינה אחרת, לשום אי בודד. הכל כאילו חרב אבל לא בכאילו.

פחד רחב ודממה דקה שלא מרגישה כמו שקט. דממה דקה אלוהית מידי שפורעת חוב ישן מול העולם ובתוכי. דממה דקה מצמיתה שמזכירה לי שהגיע הזמן לשלם. רק אחרי הסגר האחרון באפריל, למדתי את התרגול שנקרא מדיטציה טרנסנדנטלית. לפני זה לא ידעתי את המשמעות המלבבת שבשקט של אחרי הסערה. שקט שלא מעלים מצוקות, אבל נותן נחת.

זמן התרגול מוכיח לי, שיש אפשרות להתנסות בלרצות דרך ויתור, דרך כניעה. שאפשר לחלום על התקיימות ויצירה במרחב נקי מאמביציה, נקי מהכרח ההצלחה.

העולם יכול להיעצר ולהסגר אבל אני יכולה לזרוח בתוכי באופן שלא תלוי בדבר. כל המחשבות, החרטות, ההבחנות, חולפות בי, גם שורטות בי, פחד חדש שיוולד וחוזר חלילה, למדוט ולפחד למדוט ולפחד ולאט לאט מהדהד בי, כמו קסם טיפולי מרפא, הרעיון השקט שאני פה כדי להישאר. למרות ואף על פי. יש לי חברה סודית. כזאת שמחכה בשעת צרה או אהבה או זיכרונות. חברה טובה הטרנסנדנטלית הזאת.

בימות הקורונה למדתי למדוט ולגלות את חברתי הטרנסנדנטלית שיפה ממני שבעתיים. היא משוכללת ובהירת מחשבה. לימים אהיה דומה לה, אני מקווה. אם אמשיך למדוט עשרים דקות של שקט שאומר הכל .

לחצו כאן להרשמה